הסדרי המגורים והלינה

ידועים בציבור – לא חייבים לגור באותו בית ולא חייבים לישון יחד !

נתונים על בני הזוג:

אורכה של מערכת היחסים – 8.5 שנים (עד לפטירת המנוח).

האישה – גרושה + בן בגיר

המנוח – אלמן + 2 בנים בגירים

שנת פטירת המנוח – 2003.

המנוח לא השאיר אחריו צוואה.

במשך הקשר החזיק כל אחד מבני הזוג דירת מגורים משלו (הדירות היו סמכותו זו לזו, באותו רחוב). בני הזוג בילו יחד את מרבית שעות היממה, אולם לרוב לנו את שנת הלילה בנפרד – כל אחד בדירתו.      

פסק-הדין ניתן ביום 9/9/07:

השופט כהן מצטרף לפסיקה קודמת של ביהמ"ש למשפחה, לפיה לא צריך להכניס את המושג 'מגורים משותפים' לסד נוקשה וכללי שמחייב מגורים תחת קורת גג אחת. אולם, השופט כהן מתקדם צעד נוסף וקובע כי לדעתו אין לבחון את המושג 'מגורים משותפים' אף בסד הנוקשה של "לינה משותפת לסירוגין בבית זה או אחר, משום שבמקרים מסויימים, אין ליתן עדיפות ללינה דווקא על פני פעילויות חיים משותפות אחרות הגודשות זמנים של בני זוג במשך היממה".

לדעת השופט כהן "ניתן גם ניתן, בנסיבות הולמות מיוחדות וחריגות, לקבוע שבני זוג קיימו 'חיי משפחה במשק בית משותף' אף כי שמרו לעצמם דירות נפרדות אם יוכח כי בילו יחדיו כמעט את כל שעות היממה, אף כי פרשו מידי לילה בשעת לילה מאוחרת, ללון איש בביתו…".

לפי פסק-הדין יש לבדוק מהן הסיבות האובייקטיביות אשר גרמו לכך שבני הזוג לנו כל אחד בדירתו. מהן אותן "סיבות אובייקטיביות" במקרה שלפנינו:

    המגורים בשתי דירות סמוכות הלמו את צרכי המנוח והתאימו למערכת היחסים בינו לבין בניו אשר נהגו להגיע לביתו בכל שעה, מבלי להודיע מראש וללא צורך לדפוק על הדלת (לכל אחד מהם היה מפתח לדירה). השופט קובע, כי המנוח ידע שבניו לא יחושו לעולם "בבית" בדירה בה הוא יתגורר עם בת זוגו.
    יתכן, כי הלינה בדירות נפרדות הלמה את נוחותו ורווחתו של המנוח – נוכח גילו ומצב בריאותו.

השופט כהן קובע, כי הדברים האמורים "מבהירים כי מגורי הצדדים בדירה גדולה אחת, נמנעו למעשה מפאת גורם חיצוני אובייקטיבי, מתוך דאגה לתחושות ילדיהם הבגירים, ומתוך רצון לאפשר האחד למשנהו פרטיות הולמת בעת שילדיו הבגירים מגיעים לביקורים בביתו".

להלן נתונים נוספים שהביאו את ביהמ"ש להחלטה כי מדובר בבני זוג ידועים בציבור:

לאחר שהמנוח התאלמן הוא נותר לבדו משעות הבוקר המוקדמות ועד חצות הלילה. המנוח נזקק לבת זוג איתה בילה כמעט את כל שעות היממה – חלק עימה את ארוחותיו, טיולים ערביים, סופי שבוע, נסיעות לחו"ל, אירוח הילדים, ביקורים אצל חברים ומשפחה, אירועים משפחתיים, עריכת קניות ואף יחסי אישות ולינה משותפת.

זמן קצר לאחר תחילת הקשר בין הצדדים התובעת הפסיקה לחפש לעצמה עבודה חדשה, וזאת עקב הפצרותיו ובקשותיו של המנוח.

הקשר עם התובעת אפשר למנוח, בשנותיו האחרונות, לנהל שגרת חיים נינוחה ושלווה.

בני הזוג אומנם התגוררו בדירות נפרדות, אולם עד מהרה הפכו "למגורים במעין דירה גדולה אחת ומשותפת". לכל אחד מבני הזוג היה מפתח לדירת רעהו וכל אחד מהם עשה בדירת האחר שימוש חופשי. בני הזוג השתמשו יחד בשתי הדירות – לארוחות, לבישול, ללינת צהריים ולעתים ללינת לילה.

בנוסף, עדים רבים העידו כי סברו שמדובר בזוג נשוי והופתעו מאוד לשמוע לאחר מות המנוח שהצדדים לא היו נשואים.

השופט השתכנע כי בין בני הזוג התקיימה מערכת יחסים אינטימית, עם אחריות ודאגה הדדיים, הערכה, מחויבות, חיבה ואהבה. בנוסף השתכנע כי בני הזוג החליטו לקשור את גורלם ודבקו זה בזו כבעל ואישה.