פסקי דין מעניינים

אתה האבא של הילד שלי ותחויב לעבור בדיקת רקמות
מעשה באישה שטענה כי גבר מסוים הינו אבי בתה. האב מצדו הכחיש כל קשר אינטימי עם אותה אישה – לטענתו, הכירו דרך האינטרנט, ההיכרות נמשכה בסה"כ שבוע ולא היה שום קשר רומנטי ביניהם.
האישה טוענת שהיו גם היו יחסים אינטימיים ושהאב אף הבטיח להינשא לה..
האב לא הסכים לערוך בדיקת סיווג רקמות.
בפסק הדין מיום 21/5/09 חייבה השופטת וסגנית הנשיא נילי מימון את האב לשתף פעולה עם הבדיקה (תמ"ש (י-ם) 15132/08 ו.ק. נ' ר.א, אתר נבו).
השופטת נעזרת בתיקון לחוק המידע הגנטי משנת 2008 בו שונה המצב המשפטי שהיה קיים במשך תקופה ארוכה, ולפיו לא ניתן היה לחייב גבר בבדיקת אבהות בניגוד לרצונו, אלא סירובו לביצוע הבדיקה שימש כראיה לחובתו בתביעה שהוגשו כנגדו להכרה באבהות.
בחוק החדש נקבע שבית המשפט למשפחה רשאי לצוות על עריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה גם בלא הסכמת הנבדק, בהתקיים תנאים מסוימים שמפורטים בחוק, ובאם שוכנע ביהמ"ש שיש סיכוי סביר שהטענה כי אדם קשור או אינו קשור בקשרי משפחה היא נכונה וניתנה לנבדק הזדמנות להשמיע את התנגדותו למתן הצו.

 

בעל שסרב לתת גט לאשתו במשך 8 שנים – יפצה אותה ב- 550,000 ₪
ביום 21/7/08 נתן כב' השופט גרינברגר מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים פס"ד אשר מחייב בעל לפצות את אשתו בגין נזקים שנגרמו לה במשך 8 שנים בהן סרב הבעל לתת לה גט. האישה הגישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני בשנת 1998. בסמוך לכך עזבה את הבית המשותף יחד עם הילדים. בשנת 2004 דחה בית הדין את תביעת הגירושין. האישה ערערה לבית הדין הרבני הגדול אשר קיבל את תביעתה בשנת 2006 וחייב את הבעל לתת לה גט.
האישה הגישה כנגד בעלה תביעה נזיקית וביססה אותה על מס' עוולות:
1.    "הפרת חובה חקוקה": מכוח סעיף 63 לפקודת הנזיקין וסעיף 287(א) לחוק העונשין (יש לראות בסירובו של הבעל לציית להוראות בית הדין הרבני הגדול לתת גט לאישה כהפרת חובה חקוקה).
2.    "רשלנות": מכוח סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין (אדם חייב חובת זהירות לבת זוגו). השופט קובע כי הוכח שסירוב הבעל לתת גט הוא מעשה בלתי סביר בנסיבות העניין וכי התנהגותו של הבעל אכן גרמה לאישה נזק נפשי חמור.
בנוסף, השופט מתייחס לשאלה ממתי יחויב הבעל בפיצויים – האם מיום בו ניתן פסה"ד שמחייב אותו לתת גט או ממועד מוקדם יותר?
השופט קובע, כי הרשלנות היא לא פונקציה של החיוב מבית הדין לתת גט אלא פונקציה של סירוב הבעל להיענות לבקשת האישה להתגרש ושל הנזק שנגרם לה החל מהרגע שהוא לא נענה לבקשה. "במה שונה הנזק שנגרם לאישה לפני החיוב של בית הדין בהשוואה לנזק שנגרם לה לאחר מכן? הצער הרב, הבושה, הפגיעה בכבודה וכל יתר ראשי הנזק הכלולים בעוולת הרשלנות הינם פועל יוצא של הסירוב שבינו לבינה ולא הסירוב שבינו לבין בית הדין; כך שמועד חיוב הגט כלל אינו רלוונטי בהתייחסות לעוולת הרשלנות. הצפיות שייגרם נזק עקב סירובו להיענות לבקשתה של האישה הינו פועל יוצא של עצם הסירוב ולא של החלטה או פסק דין של ערכאה כלשהי…
… אם דורשת האישה מבעלה שייתן לה גט, הרי שבכוחו של הבעל להסכים לדרישה זו גם אם אין עילות הלכתיות אשר על פיהן היה בית הדין מחייבו לתת את הגט. ואם הבעל מסיבותיו הוא מסרב לתת את הסכמתו, עצם סירוב זה – אשר בגינו, ורק בגינו לא מתבצעים הגירושין כבקשת האישה – הינו התנהגות אשר עלולה להוות רשלנות, על כל המשתמע מכך, אם צפוי כי בסירובו הנ"ל ייגרם נזק לאישה. … וכי מי זה אשר מונע ממנו מלהסכים מרצונו החופשי מלתת גט לאשתו, גם אם אין הוראה כזו מטעם בית הדין?! אי לכך, בבוא בית המשפט לבדוק את זכותה של האישה לפיצויים בגין עוולת הרשלנות, אין מקום לבדיקה האם חויב הבעל בגט או לא חויב, אלא, האם אכן סירב לבקשת האישה, האם סירובו היה מוצדק, והאם היה צפוי שסירובו יגרום נזק. על כן, גם במקרים שאין חיוב גט כלל, ניתן יהיה למצוא שהאישה זכאית לפיצוי עבור הנזק שנגרם לה מרשלנות הבעל מעצם סירובו לתת לה את הגט המיוחל".
בסופו של דבר קובע השופט כי עוולת הרשלנות תחל מתום שנה לאחר הגשת תביעת הגירושין, משום שבאותו מועד כבר היה ברור לבעל שדעתה של האישה נחרצת וכי האופציה היחידה היא גט וכן שהאישה סובלת מכך שלא נותן לה גט ולמרות זאת המשיך להתל בה בכל דרך אפשרית.
יש לשים לב – לפי פסה"ד גם נשים שביה"ד לא נתן פס"ד שמחייב את הבעל לתת להן גט – יכולות להגיש תביעה נזיקית לביהמ"ש למשפחה ויתכן כי הן תקבלנה פיצוי בגין הנזקים שנגרמים להן עקב סירוב הבעל לתת להן גט.

 

דירת מגורים שנרכשה לפני הנישואין
עומדים להתחתן ? צברתם רכוש שברצונכם שישאר שלכם מבלי לשתף בו את בן/בת הזוג שלכם ? כדאי מאוד לשקול הסכם ממון
בטח שמעתם כבר על סעיף 5 לחוק יחסי ממון שנועד לשמור על הרכוש שלכם. סעיף 5 קובע, כי עם פקיעת הנישואין כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו למי מהצדדים לפני הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.   
מהסעיף עולה לכאורה, שמי שמגיע לנישואין עם רכוש כלשהו לא צריך לערוך הסכם ממון כדי להבטיח שהרכוש הזה, שהוא בא איתו, ישאר שלו לעולמים, גם לאחר הגט.
אבל, היום יש פסקי דין שהולכים ופוגעים בוודאות שלנו ומכרסמים בה. בפס"ד מחודש נובמבר 2006 קובע ביהמ"ש המחוזי (עמ 001055/06 א. ד. נ' ג. ד) כי לאישה מחצית הזכויות בבית הבעל מלפני הנישואין.
עובדות המקרה:
•    תאריך נישואין – 1978.
•    הדירה בה התגוררו הצדדים במשך 22 שנה נרכשה על-ידי הבעל לפני הנישואין ובמשך 22 שנות הנישואין – היתה רשומה על שמו בלבד.
•    הצדדים גידלו בדירה 2 ילדים.
•    לאישה היה רכוש משלה – דירה וחנות. שני נכסים אלו הועברו לבעלותה בשנת 1990. בשלב כלשהו היא מכרה את החנות ולא שיתפה את בעלה בכספים שקיבלה מהמכירה.
•    כ- 3 שנים לאחר הנישואין הצדדים שיפצו את הדירה בכספים משותפים.
קביעת בית המשפט לענייני משפחה:
•    האישה לא התכוונה לשתף את בעלה בזכויות ובנכסים שהיו בבעלותה (דירה + חנות).
•    הצדדים לא חיו בהרמוניה והיחסים ביניהם היו מתוחים ואף החריפו בעת בירור התביעות.
•    הבעל לא התכוון לתת לאישה חלק כלשהו בדירה. אם היה מתכוון היה רושם זאת גם על שמה.
•    גם אם נערכו שיפוצים בדירה, הם היו בהיקף קטן לצורך השימוש שנעשה בדירה.
המסקנה:
"הנסיבות אינן מצביעות על כוונת שיתוף בנכסים, ולכן דירת המגורים שהיתה בבעלות הבעל טרם נישואיו, לא היה נכס ש"נספג" לנכסי המשפחה ואשר האישה הפכה לשותפה בזכויות בו".
האישה לא אמרה נואש וערערה  לביהמ"ש המחוזי בת"א -
הרכב של 3 שופטים: יהושע גרוס, אסתר קובו ומיכל רובינשטיין
"החיים בדירה האמורה, גם אם לא היו הרמוניים לאורך כל הדרך, הרי היו בגדר חיי שיתוף בין בני זוג במסגרת חיי משפחה רגילים, עם עליות ומורדות… כאשר אנו מדברים על חיים הרמוניים אין הכוונה לאוטופיה, שכן משברים בחיי בני הזוג אינם דבר יוצא דופן, מה גם שאינם שוללים את המאמץ המשותף המושקע בקן המשותף ובגידול הילדים".
ציטוט נוסף ומעניין – "אין בעובדה כי הדירה היתה רשומה על שם הבעל בלבד כדי לחבל בזכויותיה של המערערת בדירת המגורים, והרישום הפורמלי אינו מלמד על כך שלא היתה כוונת שיתוף. … במשך 22 שנה לא ניתן לכך כל ביטוי מהותי וחריג המעיד על כך שדירת המגורים תשאר קניינו הוא, לבד מאמירות פה ושם שהוא "יזרוק" את המערערת החוצה, אמירה שהיתה ביטוי לאלימות מילולית ברגעי משבר".
המסקנה:
"אם בני זוג חיו עשרות שנים יחד בדירה אחת אמת המידה אינה יכולה להיות רק שאלת הבעלות מלפני הנישואין, ויש להביא בחשבון את מערכת היחסים בכללותה…
על אף שהדירה נרכשה על ידי המשיב טרם הנישואין – הנסיבות מעידות כי החיים המשותפים בה לאורך שנים, גידול הילדים, הרחבת הדירה ושיפוצה, התרומה הכלכלית ההדדית של הצדדים, החשבון המשותף ועוד. כל אלו מעידים על כוונה של שיתוף ואיזון המשאבים גם בה.. אשר על כן, הערעור בענין זה מתקבל ואנו קובעים, כי המערערת זכאית למחצית מן הזכויות בדירה זו".
הבעל ערער (בקשת רשות ערעור) על פסק-הדין לבית המשפט העליון – בעם 10734/06 פלוני נ' פלונית.
ביום 14/3/07 הערעור נדחה.
המסקנה – כיום, יותר מתמיד, מומלץ לאנשים שעומדים להתחתן ו/או שהתחתנו כבר ויש להם רכוש מלפני הנישואין – לערוך הסכם ממון.

 

סקס, בגידות ובית הדין הרבני

בעל ואישה הסתכסכו, בשלב מסוים הבעל עזב את הדירה המשותפת והגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני. את תביעת הגירושין שלו ביסס הבעל על כך שלאישה יש קשר רומנטי עם גבר אחר. הבעל הביא גם הוכחות לטענתו – "הוא הגיע בשעת לילה מאוחרת, בלוויית שני חברים, לדירת המגורים המשותפת. כשנכסו לדירה שמעו רעש הבוקע מהמרתף. הם ניגשו למרתף. הם ראו את העותרת מקיימת יחסי מין עם גבר. הם צילמו זאת במצלמה, ויצאו מהדירה".
בית הדין הרבני בנתניה מקבל את תביעת הגירושין של הבעל וקובע שהאישה חייבת לקבל גט לאלתר.
בית הדין קובע שהתמונות קבילות, כלומר יכולות לשמש כראיה, וזאת גם אם הן הושגו תוך פגיעה בפרטיות. הנימוק: הבעל נהנה מהגנות שקבועות בחוק – על הבעל היתה חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפגוע בפרטיות של האישה. כלומר, לפי דין תורה, קיימת חובה לגרש אישה נואפת והבעל צריך ל הוכיח שהיא אכן נואפת. וכן – לבעל יש עניין אישי כשר לצלם את אשתו בוגדת – כי הוא צריך להוכיח את הבגידה.

האישה ערערה על פסה"ד לבית הדין הרבני הגדול בירושלים: לדעתו, ספק בכלל אם היתה כאן פגיעה בפרטיות. למה? משום שהאישה לא צולמה בהיותה "ברשות היחיד" – היא צולמה בבית המגורים המשותף שרשום ע"ש שני הצדדים ולבעל לא היה צו הרחקה לפיו הוא לא יכול להיכנס הביתה.
מעבר לכך, הבעל לא התפרץ לחדר השינה של האישה אלא מצא אותה במרתף – מקום שאינו "רשות היחיד".

האישה הגישה עתירה לבג"ץ.
בניגוד לקביעה של ביה"ד הרבני (שאמר שאין פרטיות בין בני זוג), בג"ץ שם לנגד עיניו את הזכות לפרטיות כזכות יסוד וקובע שלזכות הזו יש מקום גם בתוך מערכת הנישואין.
לגבי הטענה שהאישה לא צולמה ברשות היחיד כי מדובר בבית משותף ובמרתף ולא בחדר שינה, בג"ץ קובע קביעה שהיא קצת אולי מרחיקת לכת: "סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו…". לטענת בג"ץ, מרחב המחיה של הפרט עשוי לחול גם במקום בו אין לפרט כל קניין – למשל, בבית הוריו, בבית חולים ואפילו בתא טלפון.
בנוגע לקיומן של הגנות לבעל – הנשיא ברק קובע שלבעל לא עומדת שום הגנה שקבועה בחוק, משום שהבעל לא פעל בתום לב בזמן שהוא פגע בפרטיותה של האישה.
תוצאת פסה"ד: בג"ץ החזיר את התיק לבית הדין הרבני בנתניה על מנת שיבדוק אם יש ראיות אחרות, שהן כן קבילות על-פי המשפט העברי, אשר יאפשרו הליך ראוי ואשר פגיעתן בפרטיות תהא מידתית.
כמובן, שבית הדין בנתניה מצא ראיות אחרות ונקבע כי בני הזוג צריכים להתגרש.
בג"ץ 6650/04 פלונית נ' אלמוני.

 

השופט קבע: כששני ההורים תובעים משמורת ונותנים גרסאות הפוכות – המשקר ישלם
מדובר על מקרה בו כל אחד מההורים הגיש תביעת משמורת על בנותיהם. השופט קבע שישנו הבדל תהומי בין הגרסאות שהעלה כל הורה. כך למשל, האב טען שבמשך השנים הוא זה שטיפל בבנות ואילו האם טענה את ההפך הגמור.
השופט קבע שבמקרה בו יש הבדל כה מהותי בין הגרסאות אין לו ברירה אלא למנות פקידת סעד לסדרי דין כדי שתברר את הדברים.
אבל, לאור העומס בלשכות הרווחה, וקביעת השופט כי "אין ספק כי אחד מן ההורים התובעים את המשמורת מצייר בפני בית המשפט תמונה שאין לה אחיזה במציאות של אותה משפחה", השופט מצא לנכון לפנות לצדדים ו"להזהיר" אותם לפני שהוא ממנה פקידת סעד.
 וכך אומר השופט לצדדים:
ייטיבו על כן הצדדים לעשות אם ישקלו שניהם האם אכן בכוונתם לקבל את המשמורת על הילדות. אם אין זו הכוונה האמיתית, ואם מדובר בהסדרי ראיה בלבד ולא במשמורת, ראוי כי התביעה המיותרת תימחק וכי הדיון יתרכז בשאלת הסדרי הראיה ….
בסופו של ההליך… יתברר מי מן הצדדים הוא זה שמסר לבית המשפט תיאורים שאינם תפוסים במציאות. על אותו צד יהא לשאת בהוצאות שנגרמו למדינה (ללשכת הרווחה ולבית המשפט)  ולצד שכנגד …
אמתין 10 ימים לתגובת הפרקליטים בדבר המשך טיפולם בהליך זה".
השופט בן ארי בתמ"ש 1104/08 בש"א 3133/09 אבי קטינות נ' אם הקטינות.

 

פיצויי פיטורין שקיבל אחד מבני הזוג לאחר הגט
התגרשת ופוטרת מהעבודה ? פיצויי הפיטורין מגיעים גם לבן/בת הזוג שלך !   

נתונים על בני הזוג:
תאריך נישואין – 1984
 מס' ילדים – 6
 תאריך הגט – שנת 2002
העובדות הרלוונטיות:
יום לאחר שבני הזוג התגרשו, הבעל פוטר מעבודתו וקיבל פיצויי פיטורין.          
במסגרת הסכם הגירושין של הצדדים (שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין) נקבע, כי בני הזוג הסדירו ביניהם את יחסיהם הממוניים וכי הם מוותרים על כל תביעה או טענה משפטית, "למעט הכספים שנצברו לזכות הבעל בתקופת הנישואין שיידונו על ידי ביה"ד כשיגיעו לכלל מימוש".
קביעתו של בית הדין הרבני:
פיצויי פיטורין ששולמו לאחר הגירושין מהווים זכות אישית של בן הזוג העובד ואשר לא נצברה במהלך תקופת הנישואין.
הכרעת בית המשפט העליון:
על-פי הדין האזרחי פיצויי פיטורין הינם גמול כספי הנובע מתקופת עבודתו של העובד, ולכן מדובר בנכס בר חלוקה בכל הנוגע ליחסי הממון בין בני זוג.
הדין האזרחי מבחין בין מועד צבירת הזכות לבין מועד מימושה. לכן, "זכויות פנסיה ופרישה שנצברו במהלך החיים המשותפים הינן בנות חלוקה ביחסים הרכושיים בין בני הזוג אף אם זכויות אלה יבשילו לאחר הגירושין, ובלבד שמימוש הזכויות יידחה עד למועד גמילתן".
בית המשפט מציין, כי העובדה שהבעל פוטר מעבודתו יום אחד בלבד לאחר הגט, רק מדגישה את זה שמדובר בכספים שנצברו במהלך החיים המשותפים.
בשורה התחתונה, בית המשפט קובע, כי האישה זכאית למחצית הכספים שקיבל הבעל כפיצויי פיטורין.
בגץ 7716/05 פלונית נ' פלוני. פסק דין מיום 27/8/07.

 

ידועים בציבור – הסדרי המגורים והלינה

ידועים בציבור – לא חייבים לגור באותו בית ולא חייבים לישון יחד !
נתונים על בני הזוג:

אורכה של מערכת היחסים – 8.5 שנים (עד לפטירת המנוח).
האישה – גרושה + בן בגיר
  המנוח – אלמן + 2 בנים בגירים
 שנת פטירת המנוח – 2003.
 המנוח לא השאיר אחריו צוואה.
במשך הקשר החזיק כל אחד מבני הזוג דירת מגורים משלו (הדירות היו סמכותו זו לזו, באותו רחוב). בני הזוג בילו יחד את מרבית שעות היממה, אולם לרוב לנו את שנת הלילה בנפרד – כל אחד בדירתו.       
פסק-הדין ניתן ביום 9/9/07:
השופט כהן מצטרף לפסיקה קודמת של ביהמ"ש למשפחה, לפיה לא צריך להכניס את המושג 'מגורים משותפים' לסד נוקשה וכללי שמחייב מגורים תחת קורת גג אחת. אולם, השופט כהן מתקדם צעד נוסף וקובע כי לדעתו אין לבחון את המושג 'מגורים משותפים' אף בסד הנוקשה של "לינה משותפת לסירוגין בבית זה או אחר, משום שבמקרים מסויימים, אין ליתן עדיפות ללינה דווקא על פני פעילויות חיים משותפות אחרות הגודשות זמנים של בני זוג במשך היממה".
לדעת השופט כהן "ניתן גם ניתן, בנסיבות הולמות מיוחדות וחריגות, לקבוע שבני זוג קיימו 'חיי משפחה במשק בית משותף' אף כי שמרו לעצמם דירות נפרדות אם יוכח כי בילו יחדיו כמעט את כל שעות היממה, אף כי פרשו מידי לילה בשעת לילה מאוחרת, ללון איש בביתו…".
לפי פסק-הדין יש לבדוק מהן הסיבות האובייקטיביות אשר גרמו לכך שבני הזוג לנו כל אחד בדירתו. מהן אותן "סיבות אובייקטיביות" במקרה שלפנינו:
•    המגורים בשתי דירות סמוכות הלמו את צרכי המנוח והתאימו למערכת היחסים בינו לבין בניו אשר נהגו להגיע לביתו בכל שעה, מבלי להודיע מראש וללא צורך לדפוק על הדלת (לכל אחד מהם היה מפתח לדירה). השופט קובע, כי המנוח ידע שבניו לא יחושו לעולם "בבית" בדירה בה הוא יתגורר עם בת זוגו.
•    יתכן, כי הלינה בדירות נפרדות הלמה את נוחותו ורווחתו של המנוח – נוכח גילו ומצב בריאותו.
השופט כהן קובע, כי הדברים האמורים "מבהירים כי מגורי הצדדים בדירה גדולה אחת, נמנעו למעשה מפאת גורם חיצוני אובייקטיבי, מתוך דאגה לתחושות ילדיהם הבגירים, ומתוך רצון לאפשר האחד למשנהו פרטיות הולמת בעת שילדיו הבגירים מגיעים לביקורים בביתו".
להלן נתונים נוספים שהביאו את ביהמ"ש להחלטה כי מדובר בבני זוג ידועים בציבור:
לאחר שהמנוח התאלמן הוא נותר לבדו משעות הבוקר המוקדמות ועד חצות הלילה. המנוח נזקק לבת זוג איתה בילה כמעט את כל שעות היממה – חלק עימה את ארוחותיו, טיולים ערביים, סופי שבוע, נסיעות לחו"ל, אירוח הילדים, ביקורים אצל חברים ומשפחה, אירועים משפחתיים, עריכת קניות ואף יחסי אישות ולינה משותפת.
זמן קצר לאחר תחילת הקשר בין הצדדים התובעת הפסיקה לחפש לעצמה עבודה חדשה, וזאת עקב הפצרותיו ובקשותיו של המנוח.
הקשר עם התובעת אפשר למנוח, בשנותיו האחרונות, לנהל שגרת חיים נינוחה ושלווה.
בני הזוג אומנם התגוררו בדירות נפרדות, אולם עד מהרה הפכו "למגורים במעין דירה גדולה אחת ומשותפת". לכל אחד מבני הזוג היה מפתח לדירת רעהו וכל אחד מהם עשה בדירת האחר שימוש חופשי. בני הזוג השתמשו יחד בשתי הדירות – לארוחות, לבישול, ללינת צהריים ולעתים ללינת לילה.
בנוסף, עדים רבים העידו כי סברו שמדובר בזוג נשוי והופתעו מאוד לשמוע לאחר מות המנוח שהצדדים לא היו נשואים.
השופט השתכנע כי בין בני הזוג התקיימה מערכת יחסים אינטימית, עם אחריות ודאגה הדדיים, הערכה, מחויבות, חיבה ואהבה. בנוסף השתכנע כי בני הזוג החליטו לקשור את גורלם ודבקו זה בזו כבעל ואישה.
תמ"ש 3600/07 דינה רון נ' אליק וארז לוי.

 

מזונות לילד שמלאו לו 18 שנה
 האם ילד שמלאו לו 18 שנה צריך להגיש בעצמו תביעה למזונות נגד אביו או שמא אמו יכולה לתבוע מזונות בשמו ?   
בהתאם לדין תורה, חייב אב במזונות ילדיו הקטינים, כלומר עד הגיעם לגיל 18 שנים. עם זאת, מקום בו לא קיימת חובת מזונות קטינים בדין האישי ו/או כשמדובר באדם שלא חל עליו דין אישי, תתגבש חובת תשלום המזונות מכוח הוראות החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959 (להלן: "החוק"). בשנים האחרונות, הורחבה חובתו של הורה לזון את ילדיו גם בהיותם בגירים. בנסיבות אלה, קמה לילדים שגילם מעל 18, הזכות לתבוע מזונות מאביהם באמצעות תביעה אישית ועצמאית שלהם.
בפסק-דין מיום 5/5/05 (בע"מ 5267 סוניס נ' סוניס) התמודדה כב' הש' פרוקצ'יה מביהמ"ש העליון עם מקרה בו אם הגישה תביעת מזונות בשם בנה הקטין בסמוך אך בטרם הגיע הבן לגיל 18, ובמהלך בירור התביעה הבן בגר והתגייס לצבא.

השאלה שעמדה על הפרק – האם יכולה האם לכלול בתביעה גם דרישה למזונות המתייחסים לתקופת השירות הצבאי של הבן או שמא הבן חייב להגיש תביעה עצמאית ?
הש' פרוקצי'ה התייחסה לטענת האב לפיה על הבן להגיש תביעה עצמאית משלו וקבעה, כי טענה זו עשויה לגרום לנזק רב למערכת היחסים בין ההורים לילדים, שכן היא מחייבת ילד לתבוע את אביו. בנוסף, עמדה כזו מעמידה את האם לחסדי תביעתו של הבן – ירצה יתבע את אביו, לא ירצה – יותיר את האם לשאת בנטל מזונותיו בעת שירותו הצבאי. השופטת קובעת, כי "תוצאה כזו אינה רצויה, והיא אינה משרתת תכלית צודקת והוגנת".
לצורך העניין מבחינה הש' פרוקצ'יה בין 2 פנים של תביעת מזונות אחת: פן אחד – תביעת אם כאפוטרופא טבעית לבנה בעת קטנותו ועד הגיעו לגיל 18. הפן השני – תביעתה העצמאית של האם לחלקו של האב במזונות הבן לאחר בגרותו ולמשך תקופת השירות הצבאי או עד הגיעו לגיל 21, לפי המאוחר.
הפן השני נשען על ההנחה הבסיסית כי הבן ממשיך להתגורר בבית אמו ונטל כלכלתו עליה. מקורה של התביעה הוא בדיני השבה כלליים שתכליתם למנוע מההורה האחר להתעשר שלא כדין על חשבון ההורה שבביתו מתגורר הבן.

לפיכך, נקבע באותו מקרה, כי צדק ביהמ"ש המחוזי כשלא דרש מהבן להמציא יפוי כח ותצהיר עדות ראשית.

יישום הפסיקה על-ידי ביהמ"ש לענייני משפחה:
בפס"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט גרינברגר) שניתן ביום 24/8/05 בתמ"ש 022601/03 נקבע כדלקמן:

"אם כי בהחלטה הנ"ל (הכוונה היא להחלטה שניתנה בפס"ד סוניס לעיל) מדובר בתביעת מזונות שהוגשה כשהילד נשוא התביעה עוד היה קטין, אין ספק שבדברי בית המשפט יש למצוא סימוכין לכך שהאם תמיד מוסמכת לתבוע את החזר הוצאותיה, גם כשהילד כבר בגר בעת הגשת התביעה, ובלי שיהיה צורך להעמיד את הילד בדילמה הקשה האם אישית יגיש תביעה נגד אביו".

 

בן זוגך התקדם ופיתח קריירה בזמן שאת/ה נותרת מאחור ? פסק-דין חדש של בית המשפט העליון מחודש אוגוסט 2007 מתקן את העוול וקובע שיתוף בנכסי הקריירה.

פרטי הזוג:

שנת הנישואין – 1971 (ולכן, הדין החל – הלכת השיתוף)

מס' ילדים: 5

שנת הגירושין – 1999.

הבעל – רו"ח עצמאי

האישה – יועצת חינוכית

רקע:

במקרים רבים המציאות היא שמשאביהם של בני הזוג הינם מוגבלים, ולכן הם משקיעים אותם בהגברת כושר ההשתכרות של אחד מהם וזאת לרווחת המשפחה כולה. אחד הצדדים עשוי לוותר על רכישת השכלה או על משרה כלשהי, לעבוד או ללמוד שעות מעטות יותר, להקריב פוטנציאל לקידום ואף לוותר לחלוטין על קריירה, והכל בכדי שבן הזוג האחר יוכל להתפתח למען המשפחה כולה (למשל במקרים של עקרת בית).

כשמסתכלים על הדברים מהזוית הזו, הרי ש"אין זה סביר לומר שבן זוג אחד הסכים לוותר מעצמו ולסייע בפיתוח כושר ההשתכרות של בן הזוג האחר, מבלי שהובטח לו ליהנות מכך במקרה של גירושין". ביהמ"ש אף משתמש בביטויים "ניצול" ו- "הקרבה עצמית" של בן הזוג לטובת בן הזוג האחר.

מהם "נכסי קריירה" ?

כשמדברים על נכסי קריירה הכוונה היא לכושרו של אדם להשתכר. מדובר על נכס שכן עסקינן ביתרון כלכלי ממשי, שניתן לכמת בכסף. כושר ההשתכרות מורכב מכישוריו של האדם, השכלה שרכש, ניסיון ומוניטין.

                    

מהם נכסי הקריירה שנצברו במהלך הנישואין ?

בנכסי קריירה שצבר אדם בזמן נישואיו הכוונה היא לשיפור הכושר להשתכר במהלך הנישואין, כלומר להשכלה, לניסיון ולמוניטין שרכש האדם במהלך הקשר הזוגי.

התמיכה לה זוכה בן הזוג בעל הקריירה מבן זוגו וממשפחתו, מאפשרת לו לתעל יותר משאבים אל האפיק המקצועי ולממש את הפוטנציאל שגלום בו.

קביעת ביהמ"ש העליון:

ניתן להחיל את חזקת השיתוף על נכסי קריירה, בדיוק כשם שמחילים אותה על כל נכס אחר – דירה, עסק וכו'. "… לפי דרכה של הלכת השיתוף, אין לשלול מבן הזוג האחד את חלקו בפירות נכסי הקריירה של בן הזוג האחר, וזאת בעבור התמיכה והעזרה שהוא העניק לו, לאמור: בעבור חלקו של הקשר הזוגי בשיפור כושר ההשתכרות".

איך זה עובד?

חלוקת נכסי הקריירה תיעשה על ידי בחינת הפער שנוצר בין בני הזוג עקב הנישואין, ואיזונו על ידי כסף או שווה כסף. מדובר רק בפער שנוצר במהלך הנישואין ועקב הנישואין. יש לגרוע מהפער את התרומה לכושר ההשתכרות שבאה מכישרון אישי וכן את זו שנוצרה לפני תחילת הקשר הזוגי או בסופו.

כללי החלוקה והאיזון יקבעו בהתאם לנסיבות המקרה – בתי המשפט ינהגו אחרת כאשר יעמוד לפניהם זוג שהיה נשוי שנים רבות לעומת זוג שהיה נשוי שנים ספורות. כך היחס יהיה שונה כאשר מדובר על בני זוג שהצליחו לפתח קריירה במקביל לעומת מקרה בו אחד מבניה"ז ויתר על קריירה.

ביהמ"ש מדגיש כי לא מדובר במדע מדויק, וכי ההערכה האקטוארית עשויה להיות קשה ואף בלתי אפשרית.

מתי ייטו בתי המשפט לחלק נכסי קריירה:

מדובר בעיקר במקרים בהם "נוצר פער ממשי וברור בין בני הזוג מבחינת כושר ההשתכרות שלהם – פער שנובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי, ובכך אפשר לבן הזוג האחר להשיא את כושר השתכרותו… על בתי המשפט, במלאכת השומה, לחתור לכך שעמדת המוצא של 'בן הזוג הביתי', בצאתו לחיים חדשים, תשתפר, כשפי שהוא עצמו סייע לשיפור עמדת המוצא של בן זוגו".

כיצד יעשה התשלום – חד פעמי או עיתי ?

ביהמ"ש מעדיף את שיטת התשלום החד פעמי (ניתן לחלקו לתשלומים), וזאת משום שהדבר מונע שימור קשר כלכלי בין הצדדים, וכן מאפשר לבן הזוג מקבל התשלום לתכנן את עתידו על סמך הסכום שיקבל.

בכל מקרה, ביהמ"ש לא קובע מסמרות ומציין, כי בוודאי תהיינה נסיבות שבהן יתאים יותר תשלום עיתי, וכי הערכאה שדנה בתיק היא זו שתחליט בעניין.

המספרים:

בית המשפט לענייני משפחה חייב את הבעל לשלם לאישה תשלום עיתי בסכום חודשי של 3,000 ₪, וקבע כי התשלום העיתי כפוף לשינוי נסיבות עקב מצב הכנסותיו של הבעל, כך שהוא יוכל לפנות לביהמ"ש ולבקש להפחית את הסכום אם יפחתו הכנסותיו. לעומת זאת נקבע, כי הסכום לא יהיה ניתן להגדלה עקב שינוי נסיבות.

ביהמ"ש המחוזי הותיר את הקביעות הללו על כנן.

ביהמ"ש העליון שינה את התשלום מעיתי לחד פעמי ופסק לאישה סך של 250,000 ₪ (בחלוקה ל- 3 תשלומים שווים).

בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, פס"ד מיום 26/8/07