"מירוץ סמכויות"

מירוץבמציאות הקיימת בישראל בה למעשה ישנן 2 ערכאות משפטיות שמוסמכות לדון בענייני בני הזוג – בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני, נוצרה סיטואציה של מירוץ בין שתי הערכאות.
הכוונה היא לאותם מקרים בהם אחד מבני הזוג הקדים את הצד השני והגיש תביעות לאחת הערכאות – הערכאה הנוחה לו. בדרך כלל הבעל ימהר להגיש תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני, בעוד שהאישה תעדיף לפנות לבית המשפט לענייני משפחה. אולם, בהחלט ישנם מקרים מסויימים בהם הדבר יכול להיות גם הפוך.
במרבית המקרים ישנה חשיבות גדולה לשאלה מי מהערכאות תדון בעניינם של הצדדים, שכן הדבר יכול להכריע את גורלו של התיק, ולכן מדובר במירוץ במלוא מובן המלה.

סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע:
"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג".

 ואולם, גם אם בן זוגכם הקדים אתכם בפנייה לאחת הערכאות, עדיין לא מדובר בסוף פסוק.
גם אם הוגשה תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני, עדיין התביעה צריכה לעמוד במספר מבחנים כדי שבית הדין הרבני אכן יהיה מוסמך לדון בה, שאחרת תעבור הסמכות לידי בית המשפט לענייני משפחה.

הפסיקה קבעה 3 מבחני-עזר שמטרתם למנוע ניצול לרעה של הסדר הכריכה על-ידי מי מבני-הזוג:

        1. תביעת הגירושין צריכה להיות כנה;
        2. הכריכה צריכה להיות כנה;
        3. הכריכה צריכה להיעשות כדין.

בהתאם לפסיקה, רק בהתקיים 3 התנאים, ירכוש בית-הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית בעניינים שנכרכו בתביעת גירושין, כאמור בסעיף ‎3 לחוק.

בנוסף, החוק והפסיקה קובעים, כי מרגע שאחת משתי הערכאות קנתה סמכות לדון בעניין שנתבע בפניה כדין, לא תזקק לאותו העניין הערכאה האחרת. ולכן -

    "כאשר תביעה לחלוקת רכוש בין בני-זוג הוגשה כדין לבית-משפט לענייני משפחה, כריכה מאוחרת של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין לא תועיל, באשר בית-המשפט הקדים ורכש סמכות בעניין. ולהפך; כאשר ענייני הרכוש נכרכו כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית-הדין הרבני ומתקיימים לגביהם תנאי הכריכה, הרי הגשת תביעה מאוחרת לחלוקת רכוש בבית-המשפט לענייני משפחה לא תועיל ובית-המשפט לא ייזקק לה, באשר בית-הדין הקדים ורכש סמכות שיפוט ייחודית בסוגיה זו" (בג"ץ ‎8497/00 פלמן נ' פלמן).

בבג"ץ פלמן נ' פלמן נקבע, כי הן בית המשפט לענייני משפחה והן בית הדין הרבני מוסמכים להכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה האמורים.

בבג"ץ זה נקבעו מס' כללים נוספים הנוגעים למירוץ הסמכויות:

    כאשר אף אחת מהערכאות עוד לא נתנה החלטה בעניין הסמכות  -
    "במצב בו נכרכה הסוגיה של חלוקת רכוש בין בני-זוג בתביעת-גירושין ולאחר מכן הוגשה תביעה לחלוקת רכוש בבית-המשפט לענייני משפחה, וטרם ניתנה הכרעה על-ידי אחת משתי הערכאות בשאלת הסמכות לדון בסוגיה, יהא זה נכון לומר כי מכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, מסור בידי כל אחת משתי הערכאות – בית-המשפט לענייני משפחה ובית-הדין הרבני – שיקול-דעת לעכב את הדיון בתביעה שבפניה, כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה. ההחלטה אם להימנע מדיון ולהמתין לכך שהערכאה האחרת תכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה במסגרת בירור טענות כנגד סמכותה, אם לאו, נתונה לשיקול-דעתה של כל אחת משתי הערכאות, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. השיקולים יהיו מושפעים מנתונים רלוונטיים לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, כגון השלב בו מצוי ההליך בערכאה האחרת. כך למשל, אם אחת משתי הערכאות כבר החלה לדון בטענות כנגד סמכותה והדיון בשאלת התקיימות תנאי הכריכה מצוי בפניה בשלב מתקדם, על הערכאה האחרת לשקול אם להימנע מדיון ולהמתין להכרעת הערכאה הראשונה בעניין סמכות..".
    כאשר אחת הערכאות נתנה כבר החלטה בעניין הסמכות  -
    "…הלכה ידועה היא כי "מקום שערכאה אחת דנה ופסקה בתום-לבה בעניין פלוני, אין ערכאה אחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו העניין עצמו – תהא אשר תהא הסמכות הפורמלית"…. כדי שלא תתקיימנה הכרעות סותרות של בית-המשפט ושל בית-הדין הרבני בתביעות שהוגשו בפני שתי הערכאות באותו עניין, נקבע כי הכרעתה של הערכאה שהקדימה להחליט בעניין נשוא התביעה, היא המחייבת – כל עוד לא בוטלה או נהפכה בערעור כדין…".

ואולם,

    "ההלכה לפיה החלטתה של הערכאה שהכריעה ראשונה היא המחייבת, מתייחסת למצב בו שאלת הסמכות לא היתה נתונה במחלוקת בעת הדיונים בפני אותה ערכאה".

מנגד קיימים מקרים בהם קיימת מחלוקת מקדמית אודות סמכות-השיפוט של בית-המשפט לענייני משפחה מול בית-הדין הרבני בנוגע לחלוקת הרכוש, נוכח השאלה אם נתקיימו תנאי הכריכה. במקרה זה קובע הבג"ץ:

    "בנסיבות אלה, בהן שאלת הסמכות היתה נתונה במחלוקת, אין לקבוע באופן גורף כי החלטתה של הערכאה שהכריעה ראשונה לעניין סמכותה, תחייב בהכרח את הערכאה האחרת ותמנע ממנה להיזקק לתביעה שבפניה…
    זאת ועוד; הגישה לפיה ההכרעה הראשונה בזמן לעניין הסמכות תחייב את הערכאה האחרת, עלולה להוביל לידי כך שלצד "מרוץ הסמכויות" – תופעה בעייתית כשלעצמה בשיטתנו המשפטית – יתפתח גם "מרוץ החלטות", שעניינו מועד מתן ההכרעה השיפוטית בשאלת הסמכות. "מרוץ החלטות" כאמור, עלול לגרום לתכסיסנות פסולה מצד בעלי-הדין בנוגע למועדי הדיונים בשתי הערכאות, שכן כל אחד מבני-הזוג ינסה להקדים את האחר בקבלת הכרעה לעניין הסמכות מן הערכאה בה בחר להגיש את תביעתו…

    כאשר ערכאה אחת הכריעה כי בסמכותה לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג, הרי ככלל, על הערכאה השנייה לסרב להיזקק לטענות הנוגעות לסמכות-שיפוטה בעניין, ועליה להימנע מדיון בתביעת הרכוש שהוגשה בפניה… עם זאת, מן הטעמים שפורטו, אין לקבוע כי בהכרח הערכאה השנייה תיסוג מפני הכרעתה של הערכאה שהקדימה להחליט בשאלת הסמכות. בשל עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, אני סבורה כי רק במקרים חריגים, ובהתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק זאת, תחליט הערכאה השנייה בשאלת סמכותה לדון בסוגיה שנתבעה בפניה, על אף שהערכאה האחרת כבר החליטה כי בסמכותה לדון באותה הסוגיה ממש. מה יהווה "טעם מיוחד" ובאילו נסיבות ניתן לקבוע "טעם מיוחד" כאמור? טול, לדוגמה, מקרה בו ענייני הרכוש נכרכו בתביעת גירושין בפני בית-הדין הרבני ולאחר מכן נתבעו בפני בית-המשפט לענייני משפחה, ואחת משתי הערכאות פסקה כי היא המוסמכת לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג, בלא לנמק החלטתה ובלא שנערך דיון מקדים בשאלת התקיימותם של תנאי הכריכה טרם מתן ההכרעה. במקרה כזה, מתעורר חשש כי היה "מחטף" סמכויות, בניגוד למתחייב מן הכבוד ההדדי בין הערכאות. בנסיבות כאלה, עשוי להתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק דיון של הערכאה השנייה בשאלת סמכותה להיזקק לתביעה הרכושית שבפניה…".