חבות הבעל במזונות אשתו

הדין החל:
החוק בישראל קובע, כי "אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה" (סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959). הדין האישי החל על יהודים הינו הדין העברי.

זהות החייב במזונות:
הדין העברי מטיל את חובת המזונות על הבעל כלפי האישה. חובת המזונות מופיעה בכתובה שנחתמת ע"י הבעל במועד הנישואין.

ההשלכות של אי תשלום מזונות:
לפי הדין העברי, בעל שמתעמר באישה ולא מספק את מזונותיה הינו דבר חמור, ולכן אי תשלום מזונות מהווה עילה בידי האישה לחייב את הבעל לתת לה גט. ישנם פוסקים הסבורים, כי ניתן אף לכפות על הבעל לתת גט לאישה במצב כזה. הרעיון שעומד מאחורי זה הוא שיש לאפשר לאישה להינשא לאדם אחר שידאג למזונותיה.

עד מתי חייב הבעל במזונות אשתו:
חובת המזונות נוצרת באופן אוטומטי עם נישואי הצדדים ומסתיימת עם פקיעתם.

משמעות החיוב במזונות:
הבעל חייב לעבוד (במשרה מלאה) ולפרנס את אשתו, כל עוד לא הוכיח לבית המשפט שקיימות נסיבות אובייקטיביות המונעות זאת ממנו.
על-פי הפסיקה, כל עוד הבעל בריא, הרי שאם לטענתו עיסוקו הנוכחי לא מביא לו הכנסה מספקת, עליו לחפש עבודה אחרת שתאפשר לו לקיים את חובותיו כלפי אשתו.
מעבר לכך, אם האישה תוכיח בבית המשפט שבעבר הבעל עבד שעות נוספות או בעבודה נוספת, בית המשפט יחייב את הבעל להמשיך לעשות כן ומזונות אשתו יפסקו בהתאם.

הכלל הוא כי הבעל חייב לספק את צרכיה של אשתו בהתאם לרמת החיים אליה הורגלה בבית אביה. כלל נוסף הוא כי האישה "עולה עימו ואינה יורדת" – כלומר, עם נישואיה, זכאית האישה לאותה רמת חיים שהבעל מרשה לעצמו, אולם רמת החיים לא יכולה להיות נמוכה מזו שהאישה הורגלה אליה בבית אביה.

בפועל, בתי המשפט בוחנים את רמת החיים שנהגה בבית המשפחה לפני פרוץ הסכסוך – ובהתאם לכך יפסקו את מזונותיה של האישה. החריג – אם הבעל עצמו נהנה מרמת חיים גבוהה יותר מזו שנהגה בבית הצדדים לפני הסכסוך.